והוא פשט את זרועותיו לרווחה

בהתחלה היו שמיים כחולים, נקיים מעננים ומסמאי עיניים, שבקו האופק נחתכו על ידי מצוקים חדים והרים צהבהבים מאובקים. הרים שמקיפים מכל עבר, את המכתש הזקן והגדול ואת כביש הזפת השחור שנסלל אליו, נמתח ממנו ואליו כמו עורק נחושת שחלודה מכרסמת את שוליו. הם נמצאים מכל עבר כאילו מזדקפים מתוך עצמם, נמתחים בגו זקוף ומתבוננים על המרחב הצהוב המכוסה בבני-שיח ושיחים, בצלף קוצני וערטל מדברי, קבעו להם כמשכן את המדבר היבש הזה, משקיפים על הסובב אותם, קדמוניותם כמו פורצת מתוכם ללא הרף, מעמקי האדמה, מתנקזת ועולה בין השכבות הרדומות, בין אבן החול והגיר והקירטון, זורמת בנקיקים היבשים ומציפה את הכל כמו ערפל שאת נוכחותו אי אפשר לראות אלא רק להרגיש, כאילו מנסים להשתמש בכל אמצעי שיאפשר להם להביע את עוצמתם החרישית וארוכת השנים, להכריז על עובדה שלא ניתן לערער על קיומה – אנחנו כאן, בין אם תרצו ובין אם לאו, והיינו כאן הרבה לפניכם, וכפי שזה נראה, נהיה פה גם הרבה אחריכם.

החושך מגיע בהינד עפעף, מפגין את עצמו באופן מיידי, לא משאיר זמן להסתגלות ולהתרגלות בין אור השמש לבין אור הכוכבים שמאירים את האדמה בלובן נוגה. מראש ההר ניתן לראות את האלות האטלנטיות שפורשות את ענפיהן ומרשרשות בעליהן ואת הזאבים שתרים את הארץ, מרחרחים אחר שבילי ריח נסתרים, מחפשים טרף. צינה מדברית מתדפקת על יריעות אוהל, מרעידה אותן בנגיעות בוטות של רוח פתאומית, כזו שבשנייה אחת מכה בחוזקה ובשנייה לאחר מכן נעלמת למקום אחר. מבעד לחשרת האפלה שני גופים נצמדים זה לזה, מחופרים מתחת שקי שינה, לא מתוך להט יצרים אלא מתוך הרצון הבלתי נמנע לחום. האוזניים צמודות לאדמה, מבעד לשק השינה ומזרון הגומי הדק, יכולות לשמוע את תנודת האדמה, את תזוזת הלוחות הטקטוניים, את נשימתה המתמדת והלעולם לא נגמרת. בכי צבועים נשמע מאחת הגבעות הסמוכות ושני הגופים מצטנפים זה לעומת זה, מתהדקים, מודעים לקטנותם, כאילו מכירים בנוכחותם הארעית.

בבוקר היא אומרת, אתה יודע, היה לי חלום מוזר, לא יודעת איך התחיל, אבל מצאתי את עצמי שוב פעם על הגבעה הזו שעליה אכלנו ארוחת צהריים. לבשתי את המכנסיים של מדי הב' שלך וגרבתי את הגרביים העבות שלך, אלו שאתה תמיד לוקח כשאתה יוצא למילואים ארוכים, והלכתי מזרחה, לכיוון השמש. אני זוכרת שהלכתי הרבה, או לפחות, הרגשתי שאני הולכת הרבה ושכל הזמן הזה ההרים לוטשים בי את מבטם, כאילו שמחכים לראות מה אעשה עכשיו. הרגשתי שהשמש מתחזקת, מתחממת יותר ויותר כמו נורת ליבון על סף פיצוץ, ושלמרות זאת אני בכלל לא מזיעה. פתאום הרכנתי מבט, חשבתי שראיתי נחש, אולי צפעון שחור, אבל לא ראיתי כלום מלבד ההבנה שהכתה בי שבעצם כל הזמן הזה לא ליווה אותי הצל שלי, ונבהלתי, ואגרפתי את כפות הידיים שלי בכיסים הצדדיים של המכנס, ואצבעות יד ימין סגרו על כדור שנפל לך מהמחסנית בפעם האחרונה שהיית בצבא. ואחר כך אני כבר לא זוכרת כלום.

פעם החלקתי לתוך בחורה
היא פלטה
אנקת הפתעה
ואחר כך ביקשה
אני לא רוצה להיות כמו הנשים שעליהן אתה כותב
עניתי
בשתיקה.

אל תצפי לכלום, זה הכי טוב, אנחנו פשוט נלך, אם נמצא משהו – נצלם, אבל אנחנו לא הולכים במטרה לצלם אלא במטרה ללכת, להסתכל, להיטמע, לראות פרצופים חדשים ואנשים לא מוכרים, לנסות ולהרגיש את הרחובות מחדש, ככה זה הכי טוב, אני אומר לך, קחי בחשבון שאולי כל היום הזה בכלל לא נצלם, לא נמצא משהו אחד שראוי לתיעוד, ומצד שני, אולי נתפוצץ מרוב תשוקה לחתיכות קטנות של הוויה שיתקפו אותנו מכל עבר ולא נוכל שלא להפסיק ללחוץ על הכפתור הכסוף הזה שזוכר את הכול, את מבינה, אי אפשר לדעת מה יהיה, אז פשוט אל תצפי לכלום, שלא נתאכזב ושנוכל להיות בכל רגע, זה הכי טוב שיכול להיות. סווירי מהנהנת עם הראש ומצביעה עם האצבע המורה לכיוון מערב, בוא, לשם נלך.

אחרי שעתיים של הליכה אנחנו מגיעים ליפו, בין כיכר השעון לשוק הפשפשים, אנחנו מתיישבים על קצה מדרגה ונשענים על חלון ראווה מאובק. אני מוריד את המצלמה מהכתף, מסובב את הראש בתנועות מעגליות, משחרר את הצוואר. סווירי שואלת על ירושלים ואני מספר לה על כל מה שהיה, איך גרתי עם ההיא כמעט שנה ואיך בסוף היא השתגעה ואושפזה. היא נעמדת על הרגליים ואומרת, אני לא מאמינה, יש לי צמרמורות מהסיפור הזה, ואני מושך בכתפי, בוצע עוד חתיכה מהבייגלה שקנינו באבולעפיה, ומכניס אותה לפה. מה את מתרגשת, אם כבר זה אני שצריך להתרגש, לא את, אבל היא מרימה את התיק והמצלמה מעל שפת המדרכה עלינו ישבנו ומתכוננת להמשיך הלאה, עזוב אותך, אני לא יכולה לשבת עם הסיפורים האלו שלך. אני צוחק ולוקח לגימה אחרונה מהמיץ. מהצד מגיח מנקה רחוב, ניגש לטאטא את השקית עם שארית הבייגלה וכוסות הפלסטיק הריקות ממיץ שלנו. לא צריך, אנחנו כבר זורקים את זה לפח, אבל הוא לא מקשיב לה וגורף אותם לתוך יעה פלסטיק גדול וצהוב.

בדרך לשוק הכרמל סווירי מספרת איך היא פגשה את בעלה בלילות, איך הילדה מקימה אותה בחמש בבוקר, ואיך לסבא שלה היה דוכן לסמבוסקים בתחתית השוק, בין הבסטה של הבגדים לזו הירקות, ואני חושב לעצמי איך בחמש הדקות היא נתנה לתחושת האהבה שלושה פירושים שונים ואיך כל פירוש כזה טומן בחובו עולם במלואו. מה אתה צוחק, היא שואלת, סווירי, זה חתיכת עניין מה שאמרת עכשיו, אני עונה, איך בהרף עין הצהרת שאת אוהבת שלושה אנשים שונים. את מבינה, את חוט השני בהצהרה הזו ובלעדיך הם לא יכלו להתקיים, וזה משהו שלא משנה עד כמה נצוד ונחפש לצלם, לא משנה כמה נחפש את הקומפוזיציה הראויה או נשחק עם גודל הצמצם, זה משהו שאף פעם לא נוכל לתעד בתמונות או במילים אלא רק ברגש. תראי, זה כמו התמונה הזו שראינו בלוינסקי עם שלושת עובדי הבניין שיושבים על אדני החלונות, ראיתי את התמונה הזו וידעתי שאני פשוט לא מסוגל להתמודד איתה, שאין לי את הכלים לצוד אותה, שהיא גדולה עלי, שזו חתיכת הוויה שלא משנה מה אני פשוט לא יודע איך לתעד, אבל אני יודע שהיא קיימת ואני יודע שאני רוצה לשמור אותה ובאותה הנשימה אני פשוט יודע שאני לא יודע איך לעשות את זה, ושכל ניסיון שלי להנציח אותה לא יהיה שקול למשמעות האמיתית שלה באותו הרגע. סווירי, זה אותו הדבר עם שלושת האנשים שלך, את חיה איתם ונושמת איתם ואוהבת איתם, אבל בסופו של דבר אף פעם לא תוכלי לתעד אותם אלא רק להישאר עם אותו זיכרון מלא רגש שיש לך מהם, וזה משהו שצריך לזכור יום יום, שעה שעה, שלא משנה איך תנסי לשמר את זה, שום דבר לא יקביל לזיכרון של הרגש.

אני שואל, סווירי, לאן אנחנו הולכים. היא מרימה את משקפי השמש, חושפת עיניים מנצנצות משמש ואומרת, למקום שאני אוהב, שם רגליי מוליכות אותי.

מה עושים עכשיו, כשהלילה מתחיל. אפשר להתכסות איתו כמו עם שמכה של חורף, כמו זו שהורדתי הערב מהמדף העליון בארון, הוצאתי מתוך שקית ניילון גדולה, ועטפתי בציפית.

מה יש באוויר הזה, צלול וחודר ועמוס צינה, כזה שתוקף מכל הכיוונים, מעלה צמרמורת על עור מכוסה בגופיה לבנה וסריג סגול, כאילו שמבקש להיספג פנימה, מעבר לעור, אל הבשר.